כאשר ב- 1 בספטמבר 1939 פתחו הגרמנים התקפת פתע אכזרית על פולין, עמדו הפולנים בפני הפתעה מוחלטת. המהירות בה התקדמו הטנקים הגרמנים זכתה מאז לכינוי "בליץ-קריג", כלומר התקפת בזק מהממת. אלא שלפולנים עדיין היה הנשק רב העוצמה שלהם – גדודי פרשים על חרבותיהם וכידוניהם, שזינקו אבודים לעבר הטנקים הגרמנים השועטים. וכך אפשר היה לראות סוסים דוהרים בין הטנקים, המשגרים לעברם פגזי מוות. הטנקים דרסו את הסוסים ואת הפרשים, שפשוט התכוננו למלחמה הקודמת. בפלישה הגרמנית לפולין נהרגו 66 אלף פולנים ו- 130 אלף נפצעו. 400 אלף נפלו בשבי, ומלחמת העולם השניה פרצה.

אלה התכוננו למלחמת העתיד, ואלה, אבוי, למלחמת העבר.

במשך כמה עשורים של שנים אבן-בסיס של המדיניות הישראלית היא ההנחה הדמוגרפית, לפיה אנחנו מוקפים באוקיינוס של פלסטינים, דבר שמחייב להיפרד משטחי מולדת, אם ברצוננו להישאר מדינה יהודית. "הזמן פועל לרעתנו", האמינו אצלנו רבים, שאף שכנעו בכך חלק מן המנהיגות האמריקנית, כמו הנשיא לשעבר ביל קלינטון. ההנחה היתה שהילודה היהודית בישראל היא מערבית, כלומר מתונה, בעוד שאצל הפלסטינים, והערבים בכלל, מדובר בצונאמי של ילודה אינסופית, שלמולה אין לנו שום סיכוי. למרבה הפתעתי, עד היום חלק גדול מן הישראלים חושבים כך, אלא שאין זו עוד האמת.

כמה הפחדות לא הושמעו, כמה איומים שמהם נגזרה המדיניות הישראלית: צריך לוותר על שטחים מאוכלסים בערבים כמה שיותר מהר. אלא שכבר לפני כמה שנים גילה את עיניי בנושא השגריר (בדימוס) יורם אטינגר, שהנתונים הדמוגרפיים בשטח לא מסתדרים עוד עם התיזה הזו, שצריכה עכשיו לרדת מסדר היום. כיוון שהנתונים אינם מסתדרים כך כבר כמה וכמה שנים, למעשה מוליכים עד היום את רוב הציבור הישראלי שולל.

הנתונים שעליהם מבוסס מאמר זה לקוחים כולם מאתר סטטיסטיקת ה- CIA, נתונים הנחשבים אמינים בעיני הרוב המוחלט של החוקרים, הנסמכים עליהם לצורך מחקריהם.

1. הילודה ברשות הפלסטינית (יו"ש) נחתכת בכמעט חצי. מ- 4.65 ילדים לאם בשנות האינתיפאדה האחרונה ל- 2.98 ב- 2012. הנתונים של ערביי ישראל מקבילים לאלה של הפלסטינים ביו"ש, אם כי הירידה בילודה אצלם אפילו מואצת יותר (לא בטבלה). לעומת זאת בשנת 2003 נולדים בישראל 2.5 ילדים לאם, אך ב- 2012 2.67, לאחר שיא של 2.96 ב- 2009.

כאן יש מקום להסבר נוסף: העלייה בילודה בישראל היא של צברים-שרובם חילוניים, בשעה שהילודה הערבית צונחת, הילודה החרדית יורדת, וכך גם הבדואית. במילים אחרות, אלמלא הירידה בילודה הערבית בישראל הילודה הישראלית בסך הכל היתה מגיעה לכ- 3 ילדים לאם.

מכמעט פי שניים הבדל בין ילודה בישראל לעומת הרשות הפלסטינית, מספר הילדים לאם ברשות, אצל ערביי ישראל ואצל הצברים משתווה ל- 3 ילדים. הפער נסגר. אם הקצב הזה יימשך, וזה צפוי, בעוד כשנתיים תרד הילודה הפלסטינית מתחת לילודה היהודית והישראלית. מגמה ברורה כזו קיימת בכמעט כל העולם הערבי.

בידינו גם נתוני הילודה בעזה, על פי ה- CIA. גם כאן יש ירידה, אך היא מתונה יותר מזו שביו"ש. למזלה של ישראל אין היא קשורה עוד בעזה, שמפנה מבטה למצרים. בשנת 2003 היה הנתון בעזה 6.17 ילדים לאם, ובשנת 2012 הנתון ירד ל- 4.57, והמגמה מטה ברורה. מגמה דומה נמצא גם בירדן.

אם תשכיל ישראל להעלות כמאה-מאתים אלף עולים בשנים הקרובות, מצרפת, רוסיה, אוקראינה ואירופה בכלל, נראה את התגברות התנופה הדמוגרפית היהודית עוד יותר, הדבר בהחלט אפשרי.

2. התהליכים האלה מתרחשים בכל רחבי המזרח התיכון המוסלמי, שהנוצרים בו כבר נעלמו מבחינה דמוגרפית. למשל סעודיה: מתחילה את הטבלה בשנת 2003 עם 6.15 ילדים למשפחה, ובשנת 2012 רק 2.26 ילדים, ואלה כבר נתונים מערב אירופיים, לקראת הצטמקות (מתחת ל- 2.1 ילד למשפחה זו הצטמקות). מדובר באוכלוסיה בסעודיה שהיא ברובה בדואית, והדבר נובע קודם כל מהתיישבות הקבע שלה, דבר שמתרחש בכל המזרח התיכון, כך שלטענות הבדואיות בישראל של הפלייה אין על מה להסתמך. עוד דוגמה מן המפרץ: איחוד הנסיכויות מתחילה עם 3.09 ילדים לאם, ומסיימת ב- 2012 עם 2.38.

3. צפון אפריקה מתייצבת כבר על אפס גידול באוכלוסיה, תוך התקרבות מהירה לנתונים באירופה. למשל טוניסיה מתחילה בשנת 2003 עם 1.9 ילד, ואילו נתונים אירופים לכל דבר, יורדת עד ל- 1.73 אך מצליחה לעלות ל- 2.02. מרוקו מתחילה עם 2.89 ומסיימת עם 2.19.

תופעה דומה מתרחשת גם במדינות ערביות, שהאוכלוסיה שלהן התרבתה עד לעשור המהפכני הזה בקצב מהיר. למשל עיראק, שהחלה בשנת 2003 עם 4.52 ומסיימת עם 3.58. המגמה בסוריה בולטת עוד יותר: מ- 3.72 ל- 2.85. אפילו במצרים ניכרת הירידה בילודה: מ- 3.02 בשנת 2003 ל- 2.94 בשנת 2012, נתונים לא רחוקים מן הנתונים בישראל. לבנון ממשיכה להתרסק ולהיעלם, על כל העדות, כולל השיעים. מ- 1.98 ילד לאם ב- 2003 ל- 1.76 ב- 2012, והיא ממשיכה לרדת.

4. במדינות המוסלמיות הלא-ערביות באיזור שלנו הילודה היא כבר שלילית. למשל טורקיה, שהחלה בשנת 2003 עם ילודה של 2.03 ילד לאם, והיא מסיימת עם 2.13, עלייה קלה, כתוצאה ממדיניות עידוד ילודה. או איראן שמתחילה עם 1.99 ומסיימת עם 1.87, נתונים אירופיים של הרף העליון. באיטליה למשל הילודה היתה 1.26 בשנת 2003 והיא מסיימת עם 1.4 ילד לאם. תאמרו עלייה, אך זו כבר עלייה מוסלמית במדינות האירופיות. אותה תופעה של עלייה אירופית קלה גם בבריטניה שמתחילה עם 1.66 ומסיימת את העשור הזה עם 1.91 ילד לאם. זו כבר ההגירה החדשה. המזרח התיכון גולש לאירופה.

5. לנתונים האלה יש להוסיף את נתוני ההגירה מכל העולם הערבי, תופעה שהואצה ב"אביב הערבי" הטראגי. בולט הדבר בלבנון, ברשות הפלסטינית (שממנה מהגרים כל שנה כ- 17 אלף צעירים החוצה), במצרים או ממדינות צפון אפריקה. הנתונים באיראן ובטורקיה ממשיכים לדשדש ולרדת, דבר שמצביע גם כאן על הגירה משמעותית החוצה. ילודה יורדת והגירה עולה מעידות על מצב רוח לאומי שפוף בארצות האלה, ובתחושה שאין עתיד שבשבילו כדאי להתאמץ ולהביא הרבה ילדים.

6. מדוע הצניחה בילודה הערבית והמוסלמית סביב? קודם כל ההשכלה. בכל העולם ככל שההשכלה עולה, כך מספר הילדים יורד, חוץ מחריג עולמי אחד, וזו ישראל, שבה מספר הילדים (היהודיים-צברים) דווקא עולה, אם כי במתינות. יש מדינות שמעוניינות להוריד את מספר הילדים באמצעות השכלה, בעיקר מרובות האוכלוסין כמו מצרים, עיראק ואחרות, וזאת כדי להעלות את התוצר המקומי לנפש. הערכת הדמוגרפים היא שעכשיו, כאשר הפייסבוק נכנס לבתים רבים בעולם הערבי, ועמו היכולת לדעת ולספק את הסקרנות, קצב ירידת הילודה עוד יתגבר.

7. סיבות נוספות לירידה: עיור, כאשר ב- 2012 רוב תושבי העולם הערבי כבר גרים בערים, וכך המצב גם אצל הפלסטינים. זה אומר יציאה מוגברת של נשים לשוק העבודה, דבר שלא היה ניסבל קודם לכן, משפחות המתגוררות בדירות, עלייה בגיל הנישואין באופן דרמטי, עלייה במעמדה של האישה לעומת הגבר, תכנון משפחה על פי קריירה ועבודה, והתפרקות הקשר החמולתי. כאשר מתגוררים בעיר הגדולה החמולה מתפוררת, תהליך שאירע גם עם היהודים שעלו ממדינות ערב לישראל, כבר בדור הקודם. ניתן לראות קשר ברור בין החופש (היחסי מאוד) של נשים בסעודיה לכמות הילודה, שצונחת. אילו תהליכים עמוקים שחווה גם החברה הפלסטינית, אך הם אינם ייחודיים לה.

8. הרשות הפלסטינית וחמאס דווקא מעודדות ילודה רבה, תוך שמירת האתוס שטיפח יאסר ערפאת שהרחם הפלסטינית היא שתכריע לבסוף את ישראל. אך למרות העידוד מן הסביבה, הילודה ממשיכה לצנוח, משום שהתהליכים החברתיים חזקים מכל תעמולה ריקה. אנשים רוצים חיים טובים יותר, תוך השקעה גדולה יותר במספר ילדים מצומצם יותר. פעם ילדים נחשבו שם כנכס לעת זקנה, היום הם נתפסים יותר ויותר כמטלה, שיש להמשיך ולממנה. פעם הילדים היו "שייכים" להורים, היום זה מתהפך, גם בחברה הערבית.

ומדוע מספר הילדים בישראל היהודית עולה דווקא, ללא שום עידוד ממשלתי? קודם כל משום שבמשפחות צעירות רבות במעמד הביניים ובמעמדות גבוהים יותר חל שינוי, וארבעה ילדים זהו כבר דבר נחשק, עניין של מימוש עצמי, כמו גם העלייה מרוסיה וחבר העמים, שהגיעה אלינו עם ממוצע רוסי (1.43 ילד לאם, נתוני 2012), והתיישרה עם הממוצע הכללי-היהודי בישראל, עד לפי שנתיים (כשלושה ילדים לאם).

9. המרחב הערבי מתחבר בשנתיים האחרונות אל העולם, הוא יוצא מן הבקבוק בו סגרו אותו מנהיגי העבר שלו, והוא נדהם. רבים לא ידעו עד כמה גדול הפער בינם לבין המערב, ולכן לימוד השפה האנגלית פורח עכשיו במרחב הערבי (גם אצל ערביי ישראל) כדי לאפשר לילדיהם אופקים נוספים. פייסבוק, שהביא את העולם הרחב לכל בית במזרח התיכון הוא אחד הקטליזטורים להאצת התהליכים החברתיים העצומים, שחווה המזרח התיכון, כפי שלא חווה בתולדותיו. אילו לא מהפיכות פוליטיות, אלא שינויים חברתיים עמוקים הרבה יותר, וזו המהפכה האמיתית.

10. ואנחנו? ממשיכים להפנים את נתוני העבר, כמו הוסָארים פולנים אציליים אך מעוררי רחמים, האצים מול הטנקים עם חרבות שלופות. באי-הכירנו את המספרים החדשים אנחנו ממשיכים לחשוב את מלחמות העבר, מצב הרוח הלאומי הוא בהתאם, ולקבל החלטות לאומיות, על סמך העבר; מתעקשים להתבצר בסיסמאות העבר על האיום הדמוגרפי, מבלי להכיר כלל את הנתונים והמגמות. בישראל יהיו השנה בסך- הכל 8 מליון תושבים ובעשור הבא נגיע למספר דו-ספרתי. כבר כיום עוברת ישראל מספר רב של מדינות אירופיות במספר תושביה, מה שהופך אותה ליותר מדינה מתוקנת ונורמאלית, ופחות-ופחות "מצב נפשי" בעיני רבים מאוייביה בעולם, וזה טוב.

הגיע הזמן להסתכל בסיפוק על הנתונים הדמוגרפיים של ישראל מול המזרח התיכון. העתיד הוא לא אירופי, שם האוכלוסיה ממשיכה להתכווץ, ואפילו לא אמריקני (2 ילדים למשפחה, הכל נתוני 2012), או יווני (1.39 ילד לאם), פולני (1.3), צרפתי (2), ספרדי (1.48) או גרמני (1.41) העתיד הכלכלי-חברתי, הילדים, הוא דווקא ישראלי. האם נבין זאת, וננהל את מלחמות העתיד, ולא עוד את אלה של העבר, של לפני עשור או שניים?

מאמרו של ד"ר גיא בכור מתוך אתר גי'פלאנט